יפן סגרה את המערב בהצלחה רבה ולכן הופעתה מהבידוד הייתה פתאומית יותר ויותר, וההיסטוריה של יפן עד 1945 ניתן היה לראות כמנסה לשלב את הדימוי העצמי של יפן ואת המיתולוגיות הלאומיות ואת הפלגים החברתיים החזקים שלה, בפוסט -מדינה פיאודלית, תעשייתית. ומהר!

ההנהגה היפנית ערכה תוכנית מהירה אך יעילה לשרוד את האינטגרציה עם העולם, באופן שימנע את מה שראתה שקורה לסין וישמור ככל האפשר על הסדר הישן של יפן. פירוש הדבר היה לקחת טכנולוגיה מערבית ולקבל מעמד של כוח רב כדי לנהל משא ומתן על כל העניינים מעמדת כוח. בניית אימפריה הייתה מאפיין ברור של מעצמה גדולה, ויפן יצאה לרכוש אימפריה. הם הסיקו במהירות שיש רק שני צדדים לאימפריאליזם, והם קבעו שהם אלה שתוקעים דגלים באדמה.

מכיוון שהאירופאים (וארה"ב) יכלו לנהל משא ומתן ישיר זה עם זה, הם נמנעו בעיקר מעימותים בבניית האימפריות שלהם. יפן, גורם חיצוני לא יכול היה, וכמאחרת נתפס כאיום. היפנים ראו בהתנגדות זו צביעות וגזענות, ולכן היחסים היו טובים עד שנות העשרים ואז החמירו.

סוף הבידוד של יפן לא היה מרצון - יפן נאלצה לצאת מבידודה על ידי סירות יריות אמריקאיות שהפליגו למפרץ טוקיו.

בעיקרון, הם ראו את העולם מחולק למושבות ולמתיישבים, והחליטו שהם מעדיפים להיות הראשונים. (למרות שהיה תיאורטית סגורה לכל קשר חיצוני לפני כן, יפן קיבלה כמה חדשות מבחוץ, כולל תיאורים של מלחמת האופיום בסין.) המודרניזציה הצבאית הייתה בראש סדר העדיפויות גבוהה. מבלי לפרט יותר מדי בסוף המאה ה -19 / תחילת המאה ה -20, הם התיישבו בקוריאה ובכמה אחרים, והתקיימו עם אמריקה ומדינות אירופה, כולל רוסיה, להשפעה בסין. בדיוק כך שיחק המשחק הבינלאומי באותה תקופה.

ואז הם נפגעו קשה במיוחד משפל ה 30. הם היו תלויים רבות בסחר ביצוא, הרבה יותר מאמריקה. יפן לא הייתה עשירה כמעט כלכלית ולא במשאבי טבע, כך שתוכלו לתאר לעצמכם כמה גרוע יותר מהעובדים היפנים היו כאשר הדברים פגעו במאוורר.

כאשר המדינות המפותחות האחרות הציבו חסמי סחר כדי להגן על עובדיהן, יפן החליטה שחשוב שיהיה לה כלכלה מספקת, שמשמעותה שליטה בשווקים ובמשאבי הטבע בחלק גדול יותר של אסיה.

כמו בגרמניה, תנאים קשים בבית הפכו פלישות זרות למכר קל. פלגי הצבא עוררו טינה ישנה נגד יריבי יפן, אמרו לאנשים כי כניעה מוחלטת למשטר צבאי היא התשובה היחידה, והדבר הבא שאתה יודע שזה מלחמת העולם השנייה.

זה הרבה פרטים שהושמטו, אבל זה נושא די גדול: P.

לאחר שיקום מייג'י, יפן רצתה לדמות את עצמה על המעצמות הקולוניאליות המערביות. אז היא חיפשה מדיניות קולוניזציה והתפשטות כמקובל למעצמות המערב באותה תקופה. בתחילת המאה העשרים כבר הוקמו אימפריות קולוניאליות ויפן נאלצה לפלוש למדינות אחרות כדי לבזבז. הם בחרו לעשות זאת במקום להישאר עם קטן שאפשר לכבוש בעצמם. בנוסף, כיבוש ארץ אסיה היה תמיד על השולחן - זכרו את הפלישות הקוריאניות (הכושלות) של 1592-1598.

התיעוש נדרש גישה למשאבים שאינם זמינים בקלות באיי יפן. יפן לא רק החליטה להיות מעצמה קולוניאלית, אלא החליטה להיות גם מדינה תעשייתית. זה המפתח.

כיום, יש לנו שווקים חופשיים ופתוחים, ולכן קניית חומרי גלם בשוק הפתוח עובדת. אולם לפני מלחמת העולם השנייה, אם היית זקוק לאספקה ​​קבועה של חומרים ממקום רחוק, היית צריך להשיג שליטה פוליטית או צבאית באותו מקום כדי להבטיח אספקה ​​זו.

בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דרווין את "מקור המינים", אשר הניח עולם של "הישרדותם של החזקים ביותר", שבו בעלי חיים, לפחות, נאלצו "לאכול או לאכול". כלומר, שום דבר לא חי בבידוד, אלא בעולם הובסיאני של "הכל נגד כולם".

במקרה. או לא, היחסים הבינלאומיים בסוף המאה ה -19 הניחו טעם כזה, לפיו מדינות שלמות היו צריכות להיות קולוניזרים או להתיישב. מול הבחירה הזו בחרה יפן להיות "קולוניזרית", עם יעדים קלים יחסית בסביבה באסיה, כולל קוריאה, פורמוסה (כיום טייוואן), סין ואינדוכינה.

"האקדח הופנה" לעבר יפן כאשר האדמירל האמריקני פרי נעצר בשנת 1854 ומשך את יפן אל העולם שהיה "המודרני" אז.

לאחר סיום הבידוד, יפן מודרניזציה. הוא בנה רובים, ספינות ומטוסים. ואז זה החל לפלוש למקומות בהוראת הקיסר. אולי תרמה גם המצאתו של תהליך כימי שהפך את האבק לזול. כמו כן, לא הייתי מכנה את יפן "מתערבת" באותה מידה שהיא אימפריאליסטית באגרסיביות.